What Should I Look At – Critical and Photographic Thoughts on Michelangelo Antonioni’s Landscapes. A book by Maurizio G. De Bonis and Orith Youdovich
(in Hebrew)

אוקטובר 2012 רומא

לו הייתי נדרש להגדיר את פועלה הצילומי של אורית ואת מה שנוצר מתוך פעולה זו הייתי אומר, ולא בלי היסוס, שאורית מצלמת נופים ותצלומיה הם תצלומי נוף. אני אומר זאת בהיסוס, שכן הנוף כנושא והנוף כמהות הם לא עניין פשוט שאפשר לפטור באמירה שאין בה מידה רבה של מחויבות. מחויבות לנוף כחלק ממעשה הבריאה או כחלק מהתרבות. מחויבות לנוף כנושא בתוך השדה של האמנות והצילום בתוכו. מחויבות למבטה הייחודי שלך אורית וכמובן, במקרה המסוים הזה גם לרוחו של אנטוניוני כפי שהיא עולה מתוך סרטיו ומתוך המקומות שבהם צילם אותם ומכאן גם מחויבות לקשר שבין הצילום לקולנוע. מכיוון שאיני מבין איטלקית, אני יכול רק להניח שחבריי המלומדים נתנו את דעתם לחלק מהנושאים האלה.

באשר לי, במגבלות הזמן העומד לרשותי, אומר שסרטיו של אנטוניוני ככלל מהדהדים בתודעתי את הקשר ההדוק שבין תנועת האדם בתוך הנוף לבין תנועתה המשוטטת של המצלמה הקובעת בסופו של דבר את המבט כמהות וכתוכן.

לעניין זה אני רוצה להתייחס לשני תצלומים מתוך ספרה של אורית. האחד הוא התצלום שנבחר ולא במקרה לפי דעתי לפתוח את הספר והתצלום השני שצולם באותו מקום ממש והוא התמונה האחרונה בספר. השתהות העין על התמונות, והפרטים שעולים מתוך ההתבוננות הזו, מספקים את הפרשנות הנדרשת מבלי שצריך אפילו לפרט אותה. הנוף שהוא מקום; העץ הבודד העומד שם בעליבותו; האורות והצללים המגדירים את מושג הזמן ואת תנועתו; הדמות העומדת בגבה אלינו שהיא גם דיוקנה של הצלמת (משהו שאנחנו יודעים בוודאות מבלי שיש לנו אינפורמציה ממשית. אבל מה שמעניין באופן מיוחד, הוא נקודת המבט של המצלמה הקובעת גם את נקודת המבט שלנו כצופים. בתמונה הראשונה הדמות רחוקה וקטנה עומדת כמעט על הגבול שבין הצל לאור ולא ברור אם הצל או האור יכסו בסופו של דבר את המרחב. היא מיישרת קו עם העץ המכפיל את עצמו ומבטה פונה קדימה. ואילו בתמונה השנייה המצלמה מתקרבת, גוף הדמות המצולמת מוסט לימין, הצללים נעלמים והמבט מושפל אל האדמה. בשתי התמונות היא עומדת במקום – מה שמעצים את משך הזמן של השהיית המבט על הנוף ואת החידתיות הנולדת מתוך הציפייה לאפשרות שיקרה משהו ומתוך הידיעה אולי ששום דבר לא יקרה. במובן הזה, אני נעזר בדבריו של סופר ומשורר ישראלי בשם זלי גורביץ בספרו “שיחה”: “נוף הוא לא רק מושא בקצה של אלומת מבט, אובייקט להתבונן בו, טבע דומם, אלא נקודת משען. הנוף הוא מסביב, הנוף הוא ממול והנוף הוא ליד.” ואני מוסיף – והנוף הוא גם בתוך. אנחנו בתוך הנוף והנוף בתוכנו.

שמחה שירמן

(An extract of Prof. Simcha Shirman’s Speech during the book presentation at FotoLeggendo, Rome, 7 October 2012)