Some Thoughts after Orith’s Exhibition “Come devo vivere”
(in Hebrew)

נקודות למחשבה בעקבות התערוכה של אורית “Come devo vivere”
מאת מורן גודס

הצפייה בתערוכה העלתה בי מספר רעיונות, החלטתי להציגם כאן בסדר אסוציאטיבי הן על מנת להתחקות אחר חוויית הצפייה הפרטית שלי והן על מנת להותירם פתוחים כנקודות אפשריות למחשבה

Come devo vivere

כותרת התערוכה עוררה בי באופן מיידי את שלושת השאלות המפורסמות ששאל עמנואל קאנט בתחילת הביקורת הראשונה שלו ביקורת התבונה הטהורה והן: 1. מה אני יכול/ה לדעת? 2. מה עליי לעשות? 3. למה אני יכול/ה לקוות?. קאנט טען כי אלו השאלות שמרכיבות את הדבר הזה שנקרא אדם. כותרת התערוכה התחברה לי לשאלה השנייה שמהווה את השאלה המוסרית עבור קאנט. הייתי מתרגמת אותה כך: “כיצד עליי לחיות”. הדבר המעניין הוא כי הכותרת לא מובעת כשאלה, היינו: אין סימן שאלה בסופה וכתוצאה מכך, היא נתפסת כמחשבה המלווה פעולה, או כמחשבה המלווה את פרקטיקת החיים, לצורך העניין. החשיבות המוסרית, בעיניי, טמונה בדיוק בהתחבטות החוזרת ונשנית במחשבה הזו של “איך עליי לחיות” כפעילות אשר בודקת ומבקרת חזור ובדוק את המציאות היומיומית. אולי טמונה כאן אמירה על אמנות הצילום כפרקטיקה מוסרית שאמורה לבקר, או לכל הפחות להציב מראה בפני המציאות. ראה בהקשר זה את הציטוט המפורסם של דורותיאה לאנג: “מצלמה היא כלי שמלמד אנשים איך לראות ללא מצלמה”.

Sur-face/Sur-back

– הצילומים עם דמותה של אורית מהגב העלו בי את ההבחנה בין “פני השטח” אל מול מה שאני מכנה כ”גב השטח”; פני-השטח, כשמם, מצביעים על הפנים כדבר-מה מיידי וגלוי. הם הרמה החשופה והקדמית ביותר של הדברים. הם הדבר שעמו אנו באים במגע. לעומת זאת הגב, מהווה את מה שנותר תמיד חסום עבור שדה הראייה שלנו, גם כאשר רואים אותו הוא תמיד מסתיר (אני נזכרת, בהקשר זה, בשיר ילדים ידוע של יונתן גפן מתוך ה”כבש השישה עשר”: “מי שמביט מי מאחור לא יודע מי אני”. הצילומים של אורית אפשרו לי כצופה, במקום לראות את “פני השטח”, למעשה לראות את ה”גב” שלו, או את הלא מודע שלו, אם נרצה. היינו: דרך הצפייה בגב של אורית, חוויתי את “גב-השטח” – את אותו הדבר שמראה אבל נשאר סתום. חוויה זו נשארה גם בצילומים בהם דמותה של אורית לא מופיעה, כך ככל שהצילום היה יותר היפר-ראליסטי מבחינת איכותו ותפיסתו את הטבע, בד בבד הייתה תחושה כי הוא לא מצליח להתפענח ולהיות ממוצה עד תום. כתוצאה מכך, היה משהו בצילומים שהעביר ממד של המשכיות, של דבר-מה שלא נגמר

זמן – אם הייתי רואה את הצילומים בספר מבלי לדעת מתי הם נעשו, בקלות הייתי יכולה לשייך אותם כמעט לכל תקופה החל משנות ה-50 ועד היום. בהתאמה, התחושה שהצילומים עוררו בי, הייתה מחד של זיכרון או היזכרות, של נוסטלגיה ויחד עם זאת של אפשרות, כלומר: של משהו שעוד לא נחווה. התחושה הזו נבעה, בעיניי, מהיותם של הצילומים מעוגנים במקום ספציפי, בעל מטען והיסטוריה מחד ומאידך מהיותם מעבירים תחושה של תלישות, נטישה, בדידות ומסתורין. קצת כמו להיכנס לתוך מצב נפש

חלל – דווקא העדר מראי המקום ואפילו שזיהיתי את הצילומים שנוצרו בתל-אביב או בנגב (אך ורק בגלל ידע קודם), הפרטיקולאריות של המקומות המצולמים הצליחה להיות מופקעת מעצמה והפכה למעשה לבלתי רלבנטית. הדבר שגרם לכך, לדעתי, הוא חוסר מוקד אחד מרכזי בצילומים כדבר שהעין רגילה להיאחז בו וכפועל יוצא נוצר אלמנט של תנועה בצילום, היינו: העין לא נחה או מתמקדת בדבר אחד, אלא ניתן לומר כי היא “משוטטת” בתוך הצילום בניסיונותיה החוזרים ונשנים להקיף את כולו. חוסר הנחת של העין יצר מצב צפייה אקטיבי, ביקורתי ובוחן שפתח עוד ועוד אפשרויות לתפוס את החלל הנתון. בפתיחה זו של אפשרויות, וכאן אני חוזרת שוב לקאנט, למעשה הצליחה אורית לייצר את מה שקאנט כינה בביקורת כוח השיפוט בשם “הנאה אסתטית”

מילה אישית – אני רוצה להודות לאורית על האפשרות לחוות את כל זאת. אומרים שהעין מצליחה לקלוט רגשות ולא מחשבות, נראה לי שהתערוכה הזו הצליחה לגרום לעין להתעלות על עצמה ולפעול בשתי החזיתות

2010 , מורן גודס ©